לריסה –”אני חושבת שהמעבר שלי לישראל היה מוצלח”

נולדתי בסוף שנת 1941, אבא שלי הלך לחזית ונהרג באפריל 1942, כשהייתי בת שלושה חודשים. מעולם לא ראיתי אותו. אמא שלי שהייתה רופאה צבאית הצליחה לעזוב את חרקוב ברכבת הפינוי האחרונה לפני הכיבוש. אחרי המלחמה המשפחה שלי נשארה באזור סברדלובסק. הלך לי טוב בלימודים והגעתי לבית ספר לרפואה ועבדתי כרופאה כל חיי. התחתנתי וחיינו ביחד 50 שנה עד שבעלי נפטר. המשפחה בשבילי תמיד הייתה בעדיפות עליונה, הילדים והנכדים.

“אמא שלי וסבתא שלי היו הנשים שהשפיעו עלי מאד. בזמנים של מלחמת העולם כשהרבה גברים נהרגו  במשפחה שלנו היו ארבע בנות של הסבתא ששרדו, ארבע דודות, ורק לאחת מהן היה בעל. סבתא בעצמה הייתה אלמנה בגיל צעיר וגידלה שבעה ילדים לבד. כל המלחמה גרנו ביחד. סבתא לא נתנה להן לגור בדירות נפרדות. כל החיים שלנו היינו ביחד…”

“ב1942 כשקיבלנו פנסיה של אבא אחרי שנהרג סבתא אמרה: אל תבזבזו את הכסף, תשמרו על הכסף וכשלריסה תגדל תקנו לה פסנתר….בגיל שש קנו לי פסנתר. אני עדיין הולכת לקונסרבטוריון ואוהבת מוסיקה אני חושבת שהמעבר שלי לישראל היה מוצלח. הגעתי כשהנכד שלי נולד פה וכשראיתי את חיפה, את ההרים והבתים הלבנים על ההר מיד התאהבתי והרגשתי שזו העיר שלי.”

“מחוכמת החיים שלי אני יכולה לתת שתי עצות: הראשונה, תבזבזי פחות זמן על מחלות, לכל אחד יש בעיות בריאות אבל חשוב לא להתקבע עליהן. השנייה, תהיי כל הזמן בפעילות, אני הולכת כל יום 2-3 קילומטר.”