אלה – “אני כבר לא בת 18, ואנחנו לא נמשיך לקפוץ ממדינה למדינה”
לפני שנה עלינו לארץ ואנחנו נחיה כאן, בישראל… נולדתי ברוסיה, בעיר לנינגרד, שאני עדיין קוראת לה בגאווה בשמה המקורי, למרות שינוי השם הרשמי. אבי, היה המגן של לנינגרד בזמן המלחמה, וגדלתי עם קשר עמוק לעיר זו. …לאחר פירוק ברית המועצות, בעלי קיבל הצעת עבודה בקוריאה הדרומית. אנחנו החלטנו לקחת את ההרפתקה הזו, עברנו לשם במשך 17 שנה. תקופה שהייתה פרק משמעותי בחיינו, מלאה בחוויות תרבותיות חדשות והחום העם הקוריאני. כשהבריאות של בעלי החלה להידרדר, חזרנו לרוסיה, ובסופו של דבר באנו לישראל בעקבות הבן שלנו…. ההגעה לישראל סימנה התחלה חדשה
” כשהוכרז הגיוס הכללי ברוסיה, בני עזב מיד. נותרו לו שלושה חודשים עד סוף גיל הגיוס. אשתו וילדיו הצטרפו אליו. יום אחד הבן מישראל צלצל ואמר תפסיקו להתלבט קניתי כרטיסי טיסה בשבילכם לשבוע הבא. “תתחילו לארוז”! הייתי צריכה לאסוף את כל המסמכים והכל בבלאגן ואני לא זוכרת כלום….”
“ברגע שהגענו בעלי נזקק לניתוח לב דחוף, ואנחנו בלי אזרחות ובלי מסמכים או כסף…הצלחנו להתארגן והניתוח עבר בהצלחה, הצילו את החיים של בעלי ואנחנו מודים לישראל…”
” אנחנו מיד הבנו שקיבלנו מדינה חזקה עם אנשים מסבירי פנים ונדיבים, לא היינו צריכים להשוות, אנחנו יכולים לומר בביטחון ובאחריות שחיינו כאן טובים וקלים יותר מאשר במולדת הרחוקה, הקשה ובלתי מובנת שלנו. ככל שאנחנו חיים כאן יותר ככה אנחנו מרגישים שזה הבית שלנו… “
