אפרת  “בת 70, זה נחשב אות קלון”.

אני בת 77, אני אחת הטרנסיות הראשונות בישראל. אני גרה בדיור מוגן בתל אביב. אני חיה לבד, לא בזוגיות. בצעירותי, בשנות ה  60-נאלצתי לברוח ולגור בברלין וחזרתי לישראל רק בגיל מבוגר. כיום אני מתנדבת במשטרת ישראל ואני יוצרת-שותפה של מחזה וסרט דוקומנטרי אודות חיי.

פעם נשבעתי לעצמי שביום שאני עוברת את השינוי המגדרי ומקבלת את הזהות החדשה, לא יהיה לי יותר עבר, שהחיים שלי יתחילו מאותו רגע שאני מקבלת את הזהות החדשה. נדרתי שאני לא מספרת לאף אחד את העבר שלי. מצד אחד זכיתי, מפני שיכולתי להגשים את עצמי, את המקצוע שמאוד רציתי לעשות 22 שנה. הייתי דיילת אוויר, אף אחד לא ידע שם שאני טרנסית. אבל מצד שני זה היה לי קשה, סבלתי בגלל שחייתי בשקר ובסתר. לפעמים רציתי לצעוק שאני לא מה שאני, אבל לא העזתי לעשות את זה כי זה יכול היה להרוס לי את החיים. אבל היום אני כן מספרת על זה…

“אני הטרנסית הראשונה בארץ שמתנדבת במשטרת ישראל ואני עושה הרבה למען הקהילה. אני אקטיביסטית. אני מספרת את הסיפור שלי איפה שאפשר, אני מרגישה שזאת שליחות. בזכות הטרנסיות שנשכבו על הגדר, כולל אותי, שהיו נעצרות במשטרה על כלום, בזכותן יש גם את המרכז הגאה וכל הדברים האלו… ואני תמיד אומרת, אל תשכחו אותנו, אנחנו היסודות שלכם….

“כשהייתי צעירה אף פעם לא חשבתי שאני אהיה מבוגרת. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה בת 70. אישה בגיל הזה זה אישה זקנה. אני תמיד חשבתי על עצמי אישה צעירה, יפה, סקסית, זוהרת, בריאה. שהעולם פרוש לפניי. בת 70, זה נחשב אות קלון. נשים טרנסיות אסור שיהיו חולות, הן תמיד צריכות להיות בטוב, תמיד לחייך. אסור שיכאב לי משהו, אסור לי להראות שלא טוב לי, את הפנים הכואבות. אם אראה, החברה תסובב הגב אליי ותעזוב אותי לבד… אני צריכה תמיד להיות יפה וחתיכה. מי חשב שיהיה לי פעם כרס, היום יש לי כרס, כאבי גב, לחץ דם, כולסטרול. כמו כל האנשים המבוגרים שיש להם בעיות. זה לא פוסח על אף אחד, גם לא על אישה טרנסית”.