אקווה – “נשארתי עם ריקנות שאין מילים שיכולות למלא אותה.”
שמי אקווה, בת 74, אני אם לשלושה בנים וסבתא עליתי לישראל מאתיופיה לפני
20 שנים, מסע שהעמיד במבחן את הכוחות שלי. השפה החדשה והתרבות הזרה היו מוזרות וקשות מאוד עבור כל המשפחה. לא אני ולא בעלי או הילדים למדנו באולפן לשפה העברית. מרגע שהגענו, בעלי וילדיי לקחו על עצמם את העבודות הקשות ביותר, הכל בשביל שיהיה כסף. אני, נשארתי בבית, דואגת לכולם ולכל דבר. הילדים היו כבר בוגרים כשעברנו לישראל, ומהר מאוד הם בנו את החיים הפרטיים שלהם. עם כל הקשיים הצלחנו לשמור על קשרי המשפחה. לפני ארבעה חודשים העולם שלי נהרס. איבדתי את בעלי. נשארתי עם ריקנות שאין מילים שיכולות למלא אותה, והאבל הכבד איתי. לאחרונה מצאתי קצת נחמה במועדון בבית הספרדי, שם פגשתי אחרים שחווים חוויות דומות. זהו מקום שבו אני לא צריכה להסביר את הכאב שלי כי הם מבינים אותו בלי מילים.
” אני מצטערת מאוד שהילדים שלי לא למדו ולא השיגו תארים כדי להצליח בחיים. הם היו צריכים לוותר על החלומות שלהם בשביל שנוכל להתקיים”
” כשאני מסתכלת אחורה, הייתי מאחלת שהיינו מגיעים מוקדם יותר, בזמן שעוד הייתי צעירה ומלאת אנרגיה. אולי אז הייתי יכולה ללמוד עברית, להתחיל לימודים ולמצוא עבודה. אך החיים לא התפתחו כך עבורי”