חנה – “אני בסדר עם זה שאני חיה לבד” 

אני בת 73, נולדתי בתל אביב. בגיל צעיר, כבר בגיל 11, הרגשתי שאני לא כמו כולם. הבנתי שאני מתאהבת בנשים לקראת גיל 14-15. הבנתי שאני אחרת, אפילו לא ידעתי איך קוראים לזה, לא ידעתי את המילה. הרגשתי שאני בן אדם זר בתוך החברה שלי, בתוך המקום שלי, בתוך המשפחה שלי, בתוך העיר שלי. סוג של גלות אפילו הייתי אומרת. שאני לא בבית. מאוד חיפשתי נשים כמוני, אבל הבעיה שלי הייתה שלא הכרתי אף לסבית בישראל. עם השנים הפכתי פעילה מאוד, גם בקטע הפמיניסטי בישראל ובאגודה. הגעתי לאגודה בגיל 24. התחלנו מכלום ולא היה לנו דור מבוגר מאיתנו שיכולנו ללמוד ממנו. 

רוב החיים שלי היו מאוד אינטנסיביים, רק בשנים האחרונות שאני יותר מסתגרת, במיוחד מאז הקורונה. אבל אני בסדר עם זה שאני חיה לבד, שאין לי בת זוג. אבל מהצד של הזיקנה אני גם קצת מתקשה, למשל עושה כמה שפחות קניות בצורה פיזית ועושה הזמנות באינטרנט ולפעמים אני מתקשה עם המחשב או עם הטלפון הנייד ואז יש תסכול גדול וכעס….  

“יש לי ביקורת על העולם, שאומרים שהוא שייך לצעירים ואולי זה נכון שככה, אבל כשאת מגיעה לגיל מסוים כבר יש קשיים, אני אומרת: רגע, העולם שייך לכולם, צריך להיות שייך לכולם באותה מידה וצריך אולי להתחשב אחד בשני… אני שמחה שהייתי בארגונים פמיניסטיים, גדלתי בארגונים הפמיניסטיים. אני צברתי ידע באיך משנים את העולם. אבל עדיין לא צברתי ידע בחיים של זיקנה. אני חושבת שראוי וצריך שיהיה בית גיל הזהב לאנשים מהקהילה הלהט”בית”.